<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' כתובה פ"י</h1>
<h2>דף מז.</h2>
פסק ר"ת, שחתן שמתה אשתו בתוך שנתו אם לא ילדה בן קיימא ואחר שנה נמי אם אינו מודחק אפילו ילדה לא יתבע. ומזה יש חרם קדמונית אפילו זכה בנדונייתו לשלם הכל אע"פ שכתב' משמע שכיון שזכה לא חייב לשלם.
<h2>דף סו.</h2>
האב שפסק על ידי בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכניסנה הבעל, וכן (הבת) [הבן] לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק רק על מנת לכנוס. וא"כ הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה ליבם, יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך. ואפילו ראשון עם הארץ וזה תלמיד חכם ואע"פ שהבת רוצה בו.
<h2>דף סו:</h2>
בנדוניא הולכין אחר המנהג להגבותה. מקום שכותבין שליש או מחצה יתר ממה שהכניסה להרבות בפני העם, לא תגבה רק שליש או מחצה, פחות מהכתב. מקום שכותבין שליש פחות, כשתגבה תגבה שליש יתר מהכתב. מקום שכותבין דבר קצוב. אפילו נשא סתם, כותב ונותן והכל כמנהג מדינה אם המנהג פשוט בכל המדינה.
<h2>דף עב.</h2>
העוברת על דת צריכה התראה [ו]עדים ואחר תפסיד כתבתה. עברה בינו לבינה והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה, הוא טוען, עברה אחר התראה, והיא אומרת, לא עברתי, אם רצה להוציא יתן כתבה אחר שתשבע שלא עברה אחר ההתראה. ואם הודתה שעברה לא נוטלת כלום. וכדין המזנה כן דין היוצאה משום שם רע. כגון שעשתה דבר מכוער ביותר שמוכיח שעברה, אפילו אין שם עדות ברורה בזנות. כגון שהיא בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנס מיד בעת יציאתו ומצאה עומדת מעל המטה, או שניהם יוצאין ממקום אפילה או מ(ו)עלין זה את זה מן הבור או שראה מנשקין זה את זה והגיפו דלתות, ואם רצה בעלה להוציאה תצא בלא כתובה ואין צריכה התראה. עוברת דת משה ויהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער לא יכפו הבעל להוציא אבל אם רצה לא יוציא. ואע"פ שלא הוציא אין להם כתבה, שתקנו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובאלו תהיה קלה וקלה.
<h2>דף עט:</h2>
בעל שהוציא על נכסי מלוג מעט ואכל פירות הרבה או הוציא הרבה ואכל מעט, אפילו רק גרוגרת אחת דרך כבוד או אכל דינר אחד אפילו שלא כדרך כבוד, אפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא רק חבלה של זמורות (או שהוציא רק חבלה של זמורות) או שהוציא הרבה להביא כספה ממקום רחוק אצלה ולקח בהן קרקע ואכל פירותיה, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל או אכל פחות מכשיעור שמין כמה השביח, אם השבח יותר על היצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל היצאה, ואם היצאה יתירה על שבח אין לו מן היצאה רק כשיעור שבח ובשבועה. בד"א במגרש, אך האשה שמרדה על בעלה, אפילו אכל הרבה, שמין לו כמה אכל ופוחתין ממה שראוי ליתן לו מן היצאה אחר שישבע ונוטלו. הוציא על נכסי אשתו קטנה ומאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס, שברשות ירד.
<h2>דף פג.</h2>
המתנה לאשתו בעודה ארוסה שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, אם מכרה ונתנה קיים, אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהן ברשותה. קנו מידו, אפילו ערער על הקניין לומר לא היה בדעתי (רק) לסלקני מהפירות, הרי הוא מסלק מן גוף הקרקע והפירות. התנה שלא יאכל פירות נכסיה, לא אוכל פירות אך מוכר הפירות ולוקח קרקע ואוכל פירותיה, שלא סלק עצמו רק מפירות נכסים אלו בלבד. התנה שלא יאכל אפילו פירות [פירותיהן], מוכרין הפירות שניים הבאין מקרקע שנלקח בפירות ראשונים ולוקח קרקע ואוכל פירותיה. אמר שלא יאכל פירות פירותיהן עד לעולם, לא יהיו לו פירות בחייה, אבל אם מתה יירש הכל. התנה שלא יירשנה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה. וכן אם התנה שיירש מקצת נכסיה או שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסים לבית אביה, הכל קיים. אבל אם התנה כך אחר נשואין תנאו בטל, שמתנה על שכתוב בתורה להעביר ירושה דאוריתא. התנה אחר נשואין שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה ולא פירות ולא פירותיהן עד עולם אינו אוכל פירותיהן כלל, אבל אם מתה יירשנה.
<h2>דף ק:</h2>
איילונית הרי היא ככל הנשים ויש לה כתבה ותנאי כתבה, ומזכה הבעל כשאר נשים, אע"פ שכופין אותו להוציא שלא קיים פריה ורביה ואין לו אשה אחרת. אבל לא הכיר בה כשנשאה ונמצאת איילונית או חייבי לאוין והנושא שנייה, אפילו הכיר בה, הואיל ומדברי סופרים היא ועשו חזוק, אין לה עיקר כתבה ולא תנאי כתבה. אבל תוספת יש לה, שאין תוספת תקנת חכמים אך חייב עצמו בה כל זמן שתעמד לפניו והרי כן עשתה, אבל התורה אסרה ומה יכולה לעשות, שאין מעשיה(ן) גורמין להאסר אחר נשואין שהרי היתה אסורה מקודם. (ויש) [ואין] לה מזונות ואפילו לאחר מותו. וכשמוציא' הבעל לא יוציאו ממנו פירות שאכל (תוספת). אבל זנתה אפילו [תוספת אין] לה שהרי [מעשיה] גרמו. אבל נשא מחייבי לאוין והכיר בה או מחייבי עשה ואפילו לא הכיר בה יש לה כתבה, שחייבי [לאוין שהכיר בה רצה להזיק בנכסיו וחייבי] עשה אסורן קל. ויש לשתיהן מזונות לאחר מיתה. ואם לוותה ואכלה [חייב לשלם]. וכשכופין אותו להוציא יוציאו ממנו כל [פירות שאכל מכל נכסיה].
ממאנת אין לה עיקר כתבה אבל תוספת יש לה. ואין (פירות שאכל) מוציאין מן הבעל פירות שאכל. ואם לוותה כשהיתה תחתיו (מנכסיה) ואכלה ואחר מאנה [אין] מוציאין המזונות מן הבעל. בירושלמי דאלמנה ניזונת [פי"א ה"ז], אין מעשין אלא לפסולות, פי', כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא, ומקשה, תנינן המדיר אשתו יוציא ויתן כתבה, ומתרץ, שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה. משמע שאין כופין אלא במקום ששונה כופין, אבל או', חייבוך חכמים להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין.
וכך דין נדונייתם. כל אשה, ואפילו זנתה, שנדונייתה קיימת נוטלת שלה והולכת לה. שנייה וחייבי עשה אפילו לא הכיר בה, או היתה איילונית או [מחייבי לאוין והכיר בה הרי היא בנדוניתה ככל הנשים. נכסי צאן ברזל חייב באחריותם ונכסי מלוג] נגנבו נגנבו אבדו אבדו. איילונית או חייבי לאוין ולא הכיר בה כל שאבד מנכסי צאן ברזל הבעל פטור, שהרי נתנה לו רשות להיותן אצלו. כל שאבד מנכסי מלוג חייב לשלם, להפך מכל הנשים, מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג. והממאנת אין מוציאין מהבעל מה שאבד, בין נכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל, אך נוטלת הנמצא ויוצאה.
<h2>דף קא.</h2>
מי שזנתה אין מוציאין מן בעלה נדונייתה כשאבדה לא נכסי צאן ברזל ולא נכסי מלוג. וכדין המזנה כן דין העוברת על דת משה. כגון שיוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, או נודרת או נשבעת ולא מקיימת, או משמשת נדה, או לא קוצה חלה, או מאכלת לבעלה איסור, כגון, דבר שאינו מתקן וכל שכן שקצים ורמשים ונבילות, ויודע הדבר, כגון שאמרה, פלוני טיהר לי הכתם, פלוני הפריש חלתי ושאל בעלה לאותו פלוני ומכחישה, או הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה טהורה אני. וכדין המזנה כן דין העוברת על דת יהודית, כלומר מנהג הצנועות שבישראל. כגון שיוצאה לשוק או למבוי מפלש וראשה פרוע ואין עליה (רביד) [רדיד] כשאר נשים, אע"פ ששערה מכוסה, או טווה בשוק ומראה זרועותיה [או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו] כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כמו שעושין גויות הפרוצות או תובעת תשמיש מבעלה בקול רם עד ששכינותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או מקללת אבי בעלה בפני בעלה. בירושלמי [פ"ז ה"ו], חצר (שדרים) [שרבים] בוקעין הוי כמבוי, מבוי שאין רבים בוקעין הוי כחצר. אבל אם לא חגרה בסינר, כמו שתיקן עזרא משום צניעות, [וכן] אם יוצאה וראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחתה לא הויא עוברת על דת [ולא] הפסידה כתבתה.
<h2>דף קב.</h2>
איש ואשה שביניהם שדוכין ואמר לה, כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו, וכמה תתן לי, כך וכך, (ואם) [ואב] שפסק על ידי בנו ובתו, כמה תתן לבנך, כך וכך. עמדו וקדשו, אע"פ שאין ביניהם קניין, קנו. ואלו הן הדברים הנקנין באמירה ואין צריך כתיבה. ור' יוסף טוב עלם כתב, דצריך ליכתב, דהלכה כרבינא לגבי רב אשי, דפליגי בזה פרק הנושא [כתובות ק"ב ע"ב] לפי' רבינו מאיר. אבל ר"י פוסק כרב אשי ואין צריך ליכתב. וא"כ נדונית חתנים שאינה כתובה נגבית. ואומר רשב"ם, דווקא עמדו וקדשו מיד. ואומר ר"י שאין צריך, שדרך התלמוד לומר בלשון עמדו, כמו [יבמות ק"ח ע"א] עמדה ונשאת. וזה כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב (האחד) [האחר] לבנו [ו]בנשואין הראשונים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשונים גמר ומקנה לזה באמירה. אבל אח שפסק לאחותו, או אשה לבתה או לבנה וכן שאר קרובים, או אב שפסק לבנו או לבתו בנשואין שניים, לא קנו עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך.
<h2>דף קז:</h2>
ממאנת אין לה עיקר כתבה אבל תוספת יש לה. ואין (פירות שאכל) מוציאין מן הבעל פירות שאכל. ואם לוותה כשהיתה תחתיו (מנכסיה) ואכלה ואחר מאנה [אין] מוציאין המזונות מן הבעל. בירושלמי דאלמנה ניזונת [פי"א ה"ז], אין מעשין אלא לפסולות, פי', כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא, ומקשה, תנינן המדיר אשתו יוציא ויתן כתבה, ומתרץ, שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה. משמע שאין כופין אלא במקום ששונה כופין, אבל או', חייבוך חכמים להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין.
<h2>דף קט.</h2>
איש ואשה שביניהם שדוכין ואמר לה, כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו, וכמה תתן לי, כך וכך, (ואם) [ואב] שפסק על ידי בנו ובתו, כמה תתן לבנך, כך וכך. עמדו וקדשו, אע"פ שאין ביניהם קניין, קנו. ואלו הן הדברים הנקנין באמירה ואין צריך כתיבה. ור' יוסף טוב עלם כתב, דצריך ליכתב, דהלכה כרבינא לגבי רב אשי, דפליגי בזה פרק הנושא [כתובות ק"ב ע"ב] לפי' רבינו מאיר. אבל ר"י פוסק כרב אשי ואין צריך ליכתב. וא"כ נדונית חתנים שאינה כתובה נגבית. ואומר רשב"ם, דווקא עמדו וקדשו מיד. ואומר ר"י שאין צריך, שדרך התלמוד לומר בלשון עמדו, כמו [יבמות ק"ח ע"א] עמדה ונשאת. וזה כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב (האחד) [האחר] לבנו [ו]בנשואין הראשונים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשונים גמר ומקנה לזה באמירה. אבל אח שפסק לאחותו, או אשה לבתה או לבנה וכן שאר קרובים, או אב שפסק לבנו או לבתו בנשואין שניים, לא קנו עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך.
הפוסק מעות לחתנו והלך לו האב למדינה אחרת, יכולה לומר לבעל, אני לא פסקתי מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניא או פוטרני בגט. אבל פסקה היא ולא הגיעה ידה יושבת עד תמצא ידה מה שפסקה או תמות. ולא תפטור עצמה כמורדת, שהמורדת כשהיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה ולא רוצה היא. אבל [זו] אין הבעל חפץ בה עד נתנה נדוניא שפסקה והיא רוצה בו, שהרי אומרת כנוס או פטור. וזה בגדולה, אבל קטנה שפסקת על ידי עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא.
